"אני רוצה ללכת הביתה"

באת לביקור אצל אביך הלוקה בדמנציה. בשלב מסוים של הביקור הוא פונה אליך ואומר: אני רוצה הביתה. קחי אותי הביתה.

את מתבלבלת. הרי הוא בבית שלו. למה הוא מתכוון? שתקחי אותו לבית שלך? את מרגישה את המצוקה שלו בבקשה הזאת, אבל לא יודעת איך להגיב. את אומרת: אבל אתה בבית שלך..! – הוא לא מקבל זאת ורק נעשה כועס או עצוב יותר.

המילה "בית" אינה חד משמעית. במובן הפשוט בית הוא המקום בו אנחנו גרים, אבל במובן הרגשי, העמוק יותר, בית הוא מקום בו מרגישים שייכות, אהבה וביטחון.

אולי אביך חי במקום מגוריו הנוכחי כבר שנים רבות, אבל במהלכן הוא התרוקן עבורו מכל המרכיבים שעשו אותו מקום נעים, בו נמצאים אנשים שהוא אוהב ובו הוא מרגיש שייך ומוגן.

יתכן שבבקשתו ללכת הביתה אביך אומר לך שהוא רוצה להיות (שוב?) במקום בו הוא מרגיש אהוב ומוגן. הוא לא מדבר על מקום אלא על הרגשה. יתכן שבתחושתו ה"בית" הזה הוא בית הוריו, או אולי אפילו המקום הנוכחי, אבל בתקופה אחרת, בה גרו איתו בני המשפחה, ואז הרגיש "בבית".

בשיטת התיקוף אנחנו מכירים בצרכים וברגשות של האנשים החיים עם דמנציה. לכן תגובה אפשרית לבקשה של אביך תהיה: מה יש בבית? או: מה טוב בבית? – לפי התשובה שלו תדעי מה חסר עכשיו, ותוכלי להכיר בחוסר הזה. למשל – אם הוא יגיד: אמא מחכה לי, נוכל לומר: אמא מחכה לך... כמה אתה מתגעגע לאמא? או אם יאמר: יש שם האוכל שאני אוהב, נוכל לשאול: מה מהאוכל הזה היה הכי מתחשק לך לאכול עכשיו? – ולתת לגיטימציה למה שהיה ולגעגועים שלו לאותם דברים או אנשים.

על פי שיטת התיקוף – הכרה ברגש ובצורך - גם כשאין אפשרות לספק אותם - מפחיתה אותם ונותנת לאדם תחושה טובה שמבינים אותו והוא פחות לבד.